פסק-דין בתיק ע"פ 11756/04

השופטת מ' נאור:

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ז' כספי) בו הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 (להלן - החוק), איומים לפי סעיף 192 לחוק והדחה בחקירה לפי סעיף 245 (ב) לחוק. על המערער נגזרו 50 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 19.11.03 ועד 24.5.04, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה כגון זו בגינה הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע. כן חייב בית המשפט קמא את המערער בפיצוי כספי של המתלונן בסך של 3,000 ש"ח. במסגרת גזר הדין הופעל מאסר על תנאי בן 8 חדשים שהוטל על המערער, ונקבע כי עליו לשאת בתקופת מאסר זו במצטבר לתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק זה, כך שבסך הכל נגזר על המערער לשאת בתקופת מאסר בת 58 חדשים בניכוי תקופת מעצרו כאמור לעיל.  

2.        על פי כתב האישום, לפני ה-21.10.03 גמר המערער אומר בליבו לחבול באדוארד ללצ'וק (להלן - המתלונן) חבלה חמורה. לשם יצירת הזדמנות הציע המערער למתלונן להיות שותף ונוכח בעסקת מכר של כדורי ויאגרה שהיו ברשותו לצד שלישי תמורת 3,000 ש"ח, והמתלונן הסכים. ביום 20.10.03 או בסמוך לכך הנחה המערער את המתלונן להגיע למחרת היום לתחנה המרכזית בפתח-תקווה בשעה 17:30 לפגישה עם אותו קונה. ביום 21.10.03 בשעה 17:30 לערך הגיע המתלונן לתחנה המרכזית בפתח תקווה. לאחר מספר דקות התקשר אליו המערער והודיע לו כי הפגישה הועברה לבניין בבנייה ברחוב ז'בוטינסקי פינת רחוב בן-גוריון ברמת-גן. בעקבות שיחה זו הגיע המתלונן למבנה האמור ונכנס עם המערער פנימה. לאחר שהמתלונן התיישב בכוונה להמתין לקונה הוציא המערער מוט ברזל מתיקו והכה את המתלונן שלוש מכות בראשו ובגופו. המתלונן תפס את מוט הברזל והצליח למנוע מהמערער להמשיך ולהכות אותו, אך אז ליפף המערער חבל מסביב לצווארו של המתלונן והחל לחנוק אותו. המתלונן הכניס את ידו ללולאת החבל וכך מנע את חניקתו. בידו השנייה הכה המתלונן את המערער באמצעות המוט וכתוצאה מכך שחרר המערער את אחיזתו בחבל. לאחר מספר דקות עזב המערער את המקום. על פי כתב האישום, במעשיו אלה גרם המערער למתלונן לחתכים מעל הגבה הימנית ובאוזן ימין, ולחבלות בצוואר, בגב ובידיים. כמו כן נאמר בכתב האישום כי במספר רב של הזדמנויות לאחר האירוע המתואר לעיל ועד למעצרו של המערער ביום 19.11.03 התקשר האחרון למתלונן ואיים עליו שאם יפנה למשטרה הוא יפגע בילדיו.

3.        אין מחלוקת כי המערער והמתלונן הכירו זה את זה בעבר במאסר משותף והיו חברים. המחלוקת מתמקדת בשאלה מי מבין השניים הוא זה שיזם את המפגש באתר הבנייה, מי מביניהם החל להכות את משנהו ומי פעל אך לשם הגנתו העצמית. המערער והמתלונן מטיחים  זה בזה אשמה. בית המשפט העדיף, כפי שנראה, את עדות המתלונן. בבית המשפט המחוזי העידו המתלונן, אשת המתלונן, העד המומחה ד"ר בירתולון לוי, חברו של המתלונן אולג וכן המערער. ממסכת העדויות ומחומר הראיות שהוגש לבית המשפט עלה שהיתה מערכת יחסים אינטימית בין אשת המתלונן לבין המערער, אשר התקיימה חודשים אחדים לפני האירוע. אשת המתלונן, והמערער נחלקו ביניהם בשאלה מה היה אופייה של מערכת יחסים זו: בעוד שטענת המערער לכל אורך המשפט הייתה כי דובר בקיום יחסים אינטימיים מרצון ובהסכמה, טענה אשת המתלונן בשלב מסוים כי יחסי המין בינה לבין המערער נכפו עליה באלימות, ולאחר מכן חזרה בה מטענה זו ואישרה כי לא התנגדה למעשיו, אך המשיכה לטעון שלא רצתה בהם. אף שאין חולק כי מערכת יחסים זו שבין אשת המתלונן לבין המערער עמדה ברקע האירוע, ואף היוותה אלמנט מרכזי בגרסאות המתלונן והמערער, הייתה עמדת התביעה בבית המשפט קמא כי "שאלת האונס אינה רלוונטית". על עניין זה כתב בית המשפט קמא:

בהקשר הרלוונטיות של ענין זה, שזכרו גם לא בא, כלל, בכתב האישום, למשפטנו, אני דוחה, נחרצות, את עמדת התביעה. רלוונטיות כזו קיימת אף קיימת. היא כשלעצמה נותנת את ההגיון הלכאורי לעמדת ההגנה, בעניין האירועים המיוחסים לנאשם בכתב האישום: זה ההסבר שנותן הנאשם לגירסה המתוארת על-ידו. כיצד ניתן לטעון העדר-רלוונטיות שלו לאירוע החבלה? לא לי הפתרונים. בכל מקרה, מצאתי באותו עניין רלוונטיות לענייננו. (בעמ' 174 לפסק הדין)

           גישתו זו של בית המשפט קמא מקובלת עלי. משולש היחסים רלבנטי לבחינת שתי הגרסאות הנוגדות לארוע, זו של המערער וזו של המתלונן.

פסק דינו של בית המשפט קמא

4.        לאחר שסקר את כלל העדויות בחן בית המשפט את הגיונן הפנימי של גרסאות המתלונן והמערער, שהתנגשו חזיתית, בכל הנוגע למניע שהיה לכל אחד מהם לפגוע ברעהו. בית המשפט ציין כי גרסת המערער, לפיה היה למתלונן מניע טבעי לנקום בו בשל היחסים שקיים עם אשתו נראית הגיונית על פניה, וזאת בין אם יחסים אלה קוימו בהסכמה ובין אם המערער כפה עצמו עליה בכוח. עם זאת ציין בית המשפט כי גם לגרסתו הנגדית של המתלונן הגיון פנימי משלה. על פי גרסה זו נהה המערער אחר אשת המתלונן, וקיווה להוכיח לה, בשלב בו החלה לדחותו, את חוזק ידו ואת שמוכן הוא לעשות בעבורה, לא כל שכן אם סבר כי היא עצמה חפצה בפגיעה בבעלה-המתלונן. נוכח מסקנת-ביניים זו אליה הגיע בית המשפט נכתב על ידו:

הנה כי כן, משולש היחסים המורכב בין השלושה יכול להוליד - על פי היגיון בסיסי, בלבד, צריך להדגיש - הסברים אפשריים, המבססים כל אחת משתי הגירסאות של שני המעורבים הישירים באירוע האלים. המעורבים העקיפים, לריסה ואולג פרידמן [הכוונה לאשת המתלונן ולחברו - מ.נ.], לא נכחו במקום בשעת-מעשה ועל-כן ניתן להיעזר בדבריהם רק לצורך אימות נקודות מסויימות, כמו הדרך בה התרחשה התקרית, ולא כמי שהיו עדי-ראייה לה.

עם זאת, קיימים גם כאן - וכוונתי לדברי אולג - יסודות בעלי-משקל רב, שבכוחם לחזק ולתמוך במי מבין הגירסות שבמחלוקת.  

היסוד המרכזי, להבדיל מן ההיגיון הבסיסי החיצוני, לקביעת דרך התרחשות האירוע האלים, הוא, אפוא, קביעות המהימנות של שני המעורבים באירוע גופו. על-פי אלה ייפול דבר. מובן, כי גם לעדויות הנלוות, כמו גם לראיות החפציות, מקום לאישוש קביעת המהימנות ולחיזוקה. (בעמ' 187 לפסק הדין)

5.        בית המשפט קמא נתן אמון בעדותו של המתלונן והעדיפה על פני זו של המערער. בתוך כך הדגיש בית המשפט את הזהירות שאפיינה את ניסוחיו של המתלונן, את רצונו לדייק בתיאוריו ואת כנותו. עוד ציין בית המשפט את הסתייגותו של המתלונן מהעמדה אותה הציגה אשתו בעדותה, לפיה לא נתנה הסכמה מלאה לקיום היחסים עם המערער. נתון זה תמך, לדידו של בית המשפט קמא, במהימנותו של המתלונן, ובד בבד הסיר את החשש לקשירת קשר בינו לבין אשתו להעליל  על המערער דבר שקר. בית המשפט הוסיף כי המתלונן העיד בכנות רבה אודות תגובתו הראשונית לאחר ששמע מפי אשתו על האונס, כביכול, שביצע בה המערער. הוא סיפר כי התרגז ורצה לתקוף את המערער או אף להורגו. עם זאת קיבל בית המשפט את עדותו של המתלונן לפיה היה זה רק רוגז רגעי שלא הביא אותו לכלל ביצוע מעשים כלפי המערער. לחיזוק מסקנה זו ציין בית המשפט כי המתלונן ידע על מערכת יחסים אינטימית של אשתו עם אדם אחר בתקופה קודמת, עת שהה בכלא, ולא פגע באשתו או באותו גבר. בית המשפט הוסיף וציין כי המתלונן לא איבד את שלוותו באולם בית המשפט גם לאחר ששמע פרטים מביכים אודות אשתו, לרבות בציטוטים מתוך דבריה בחקירה.  

לעומת זאת הצטיירה עדותו של המערער בעיני בית המשפט קמא כבלתי מהימנה. בית המשפט ציין כי בשתי חקירותיו הראשונות של המערער במשטרה סירב הוא למסור גרסה כתובה ואף הכחיש היכרות כלשהי עם המתלונן ואשתו, דבר שאינו מאפיין מי שנפל קורבן לאישומי שווא. בית המשפט מוסיף כי בשיחת טלפון שהתנהלה בין המערער לבין המתלונן ואשתו ואשר הוקלטה על ידי החוקרים לא הטיח המערער בבני הזוג בשום שלב כי מי שהיכהו לראשונה היה המתלונן, ואף לא רמז בכיוון זה. משנשאל המערער על ידי השניים באותה השיחה מדוע היכה את המתלונן השיב כי יכחיש את ההיכרות ביניהם - כפי שאכן עשה בשלב מאוחר יותר.

           עוד ציין בית המשפט כי תיאורו של המערער את פרטי האירוע לקה בסתירות ממשיות. כך, בנוגע לשאלה כיצד הוכה בידי המתלונן השיב המערער בעדותו בבית המשפט כי אין הוא יודע במה הוכה, ואף הכחיש בתוקף כי הוכה במוט ברזל. לעומת זאת, בתגובה לכתב האישום נטען על ידי הסניגור מפי המערער כי המתלונן היכה בו באמצעות מוט ברזל וכי גם המתלונן מאשר זאת. אל מול שתי גרסאות אלה ניצבת גרסתו בחקירתו המוקלטת במשטרה בה הכחיש מפורשות כי המתלונן היכה אותו.

           גם בנוגע לסימני לחיצת החבל שנמצאו על צוואר המתלונן מסר המערער גרסאות שונות. כך, בהודעתו במשטרה טען המערער כי לא חנק את המתלונן בשום דבר, ואף עמד על טענתו-זו משעומת עם כך שנמצאו הסימנים על צווארו של המתלונן. בהמשך אמר כי "היה סמרטוט או חולצה" וכי אחז באמצעותו/ה בצוואר המתלונן. גם בעימות עם המתלונן אמר המערער כי תפס בחתיכת סמרטוט, אולי חולצתו של המתלונן. לעומת זאת, בהודעתו המוקלטת ת/8 אמר "לך תדע, אולי זה סמרטוט, אולי חבל".

           המערער הכחיש בעדותו כי התקשר אל המתלונן אחרי האירוע אולם פלט השיחות של הטלפון הנייד שלו מוכיח את ההיפך.

           בכל הנוגע למניע של המערער לתקוף את המתלונן כתב בית המשפט:

"באשר למניע, לכאורה, לתקוף את המתלונן, הרי שהנאשם נע בין גירסה, לפיה לריסה שלחה אותו לעשות כן, 'צריך לפחות ללמד את אדיק [המתלונן] לקח' (כך ציטט מדבריה בחקירתו המוקלטת ת/8, העתק 2, בעמ' 56), לבין הגדרת בקשתה כרמז בלבד, בעימות שלו עימה (ס/4, עמ' 57) ובהודעתו המוקלטת ת/9, בעמ' 5; עבור בטענה, כי המדובר בהלצה בלבד ('השיחה לא הייתה ברצינות אלא בצחוק') (עמ' 106 לפרטיכל); וכלה בהכחשה גורפת אודות קיומה של סיבה להרביץ לו (עמ' 114-115)  או בקשה של אישתו לעשות כן (ראה גם בעמ' 124).

עם זאת הודה מפורשות, פעמיים (עמ' 122 ו - 125), כי התקשר ללריסה לאחר האירוע האלים ובירר עימה האם היא רצתה "להשיג את זה" (את הכאתו של בעלה). לדבריו, היא השיבה לו: 'האם לא היית יכול לתת מכה יותר חזקה?' והורתה לו לא להתקשר עימה יותר.